משנת ארץ ישראל על משנה חולין 12 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ד׳:א׳-ה׳

« משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ג׳ משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ה׳ »

4 ויקרא רבה פתח ↗

נֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבָּן, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן ויקרא א, טז: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר חֲנִילָאי הָעוֹף הַזֶּה פּוֹרֵחַ וְטָס בְּכָל הָעוֹלָם וְאוֹכֵל בְּכָל צַד, וְאוֹכֵל מִן הַגְּזֵלוֹת וּמִן הַחֲמָסִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהַזֶּפֶק הַזֶּה מָלֵא גְזֵלוֹת וַחֲמָסִין אַל יִקְרַב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ, אֲבָל בְּהֵמָה גְּדֵלָה עַל אֵבוּס בַּעֲלָהּ, וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִכָּל צַד לֹא מִן הַגְּזֵלוֹת וְלֹא מִן הַחֲמָסִין, לְפִיכָךְ הוּא מַקְרִיבָהּ כֻּלָּהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר ויקרא א, יג: וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן והקטיר אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, לְפִי שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ גּוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַאֲכָלָהּ מִמֶּנָּהּ, מִפּוּמָא לְוֶשְׁטָא, מִוֶּשְׁטָא לְאִיסְטוּמְכָא, מֵאִיסְטוּמְכָא לְהַמְסֵיסָא, מֵהַמְסֵיסָא לְבֵית כַּסְיָא, מִבֵּית כַּסְיָא לִכְרֵסָא, מִכְּרֵסָא לְבֵי מְעַיָּה, מִבֵּי מְעַיָּה לִכְרוֹכֶת קְטִינָא, וּמִכְרוֹכֶת קְטִינָא לִכְרוֹכֶת עָבְיָא, וּמִכְרוּכַת עָבְיָא לְסַנְיָא דִיבֵי, וּמִסַנְיָא דִיבֵי לִפְטֶטְרָכָה, וּמִפְּטֶטְרָכָא לְבָרָא, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַאֲכָלָהּ מִמֶּנָּהּ.

5 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְעוּשֶּׁנֶת, וְהַמְצוּנֶּנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנֵי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁשָּׁתָת מַיִם הָרָעִים – כְּשֵׁרָה. אָכְלָה סַם הַמָּוֶת, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.

6 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִין שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ אֲבָל שִׁבְעָה מִינֵי חַיָּה הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה אִם הָיָה מַכִּיר אוֹתָן אֲפִלּוּ לֹא מָצָא לוֹ קַרְנַיִם הֲרֵי זֶה אוֹכֵל חֶלְבּוֹ וְחַיָּב לְכַסּוֹת דָּמוֹ:

6 הלכות גדולות פתח ↗

שם סה. תניא רבן גמליאל אומר כל עוף הדורס ואוכל טמא כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אלעזר בר' צדוק אומר מותחין לו חוט המשיחה אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא אחת לכאן ושלש לכאן טהור ר"ש בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר ואוכל טמא אחרים אומרים השוכן עם הטמאים טמא עם הטהורין טהור אחרים מאי אתו לאשמועינן כי היכא דכתיבי ואע"ג דקחזינן דאית בהו מסימני טהרה אסירי היכא דבר מינו הוא ולא ידעינן ליה כגון זרזיר וסנונית לבנה אע"פ שיש להן זפק וקורקבנו נקלף ולא כלום ומנא ידעינן להו דאמרינן ליה לצייד ובדיק להו כדתניא בזרזיר עוף טמא הוא וכשרצו חכמים לבדקו אמרו לו לצייד ראה דרכיו של זה הלך וראה אותו פעם ראשונה ושניה ושלישית אצל העורב בא ואמר להם לחכמים לפיכך אמרו חכמים לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו נימא מאן חכמים דהכא ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן בשוכן ונדמה לו. שם סב: דרש מרימר תרנגולתא דאגמא אסירא חזיוה רבנן דדרסה ואכלה והיינו גירותא. שם סא: אמרו רבנן ארבעה סימני הוו תלתא מינייהו איתנהו בשלך ורחם ודוכיפת ושארא דהני עופות עורב אית ביה תרי פרס ועזניה אית בהו חד נשר דלית ביה מידי למה לי דכתביה רחמנא השתא שאר עופות טמאין דאית בהו תלתא אסירי נשר דלית ביה כלל מיבעיא אלא ש"מ דלמיגמר מיניה והכי קאמר כל דלית ביה חד מהני ארבעה סימני כוותיה דנשר הוא דלא תיכול דאית ביה חד אכול אלא תורין דכתב רחמנא למה לי אמר רב עוקבא בר חמא לקרבן. שם סב. אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור ובלבד שיכיר עורב. אמר אמימר הילכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס א"ל רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. מאי איכא משום פרס ועזניה פרס ועזניה בישוב לא שכיחי. שם נט. ובחגבים כל שיש בו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו רבי יוסי אומר ושמו חגב. שם סה. מאי רובו א"ר יהודה אמר רב רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו א"ר פפא הילכך בעינן רוב ארכו ובעינן רוב הקיפו. ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה הרי זה מותר ר' אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לו כרעים אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן מאי זחל אמר אביי אסקרא. ע"ז לח. א"ר ברונא אמר רב גוי שהצית את האור באגם כל חגבים שבאגם אסורין כמאן אזלא מתניתין דקתני ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. כי הא דתני בספרא דבי רב דהוא תורת כהנים שמיני פ"ג וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם יכול הכל בכלל ת"ל אך זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע יכול הכל יהא מותר ת"ל ארבה סלעם חרגל חגב אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר מיניהם ת"ל למינהו למינהו ריבה הכתוב הא כיצד הרי אני למד מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו אף כל שכיוצא בו טהור. רבי אומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם הא אם יש לו חמש טהור ואיזהו זה קרסוליו שקץ הוא פרט לערוביו מכאן אמרו חגבים טמאין שנכבש עם חגבים טהורין לא פסלו את צירן העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור:

7 נדה פתח ↗

וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״קַשְׂקֶשֶׂת״ וְלָא בָּעֵי סְנַפִּיר! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״.

4 משנה זו ערוכה כנגד משנה ג המונה את הטריפות בעוף.

5 רשימת הטריפות והכשרות בעוף

6 לפי כתב-יד קופמן

7 אילו כשירות בעוף ניקבה הגרגרת – אבל ניקבה הוושט פסולה, או שניסדקה – אבל נפסקה פסולה, היכתה חולדה – על ראשה, או כל מקום שאינו עושה טריפה – בניגוד למשנה הקודמת שאם היכתה החולדה במקום שעושה טרפה העוף טרף. ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל – כפי שהבאנו במשנה ב בני דורו של רבי הורו בזפק, והתלמוד מתלבט האם הורו להיתר או לאיסור. הזפק הוא הכיס שבו העוף מחזיק את המזון שהוא אוכל עד שיתעכל עיכול ראשוני. בדרך כלל הזפק מלא מזון בשלבי עיבוד וריקבון שונים. המדרש מתרגם את הפסוק "והסיר את מראתו בנוצתה" ויקרא א טז: "זה הזפק" ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרשה ז ה"ט, ט ע"א, וכן בתרגומים הארמיים. כן דורש המדרש: "נפש כי תקריב קרבן, מה כתיב למעלה מן הענין ויקרא א טז 'והסיר את מראתו בנצתה' א"ר תנחומא בר חנילאי העוף הזה פורח וטס בכל העולם ואוכל בכל צד, ואוכל מן הגזלות ומן החמסין. אמר הקב"ה הואיל והזפק הזה מלא גזילות וחמסין, אל יקרב לגבי המזבח. לכך נאמר והסיר את מראתו. אבל בהמה גדילה על אבוס בעלה, ואינה אוכלת מכל צד. לא מן הגזלות, ולא מן החמסין, לפיכך היא מקריבה כולה. לכך נאמר והקריב הכהן והקטיר את הכל" ויקרא רבה, ג ד. הזפק הוא אפוא כיס האוכל. אם ניקב תיגרם לעוף דלקת, אך קרוב להניח שהגוף ירפא את עצמו והנקב ייסתם. אם ניטל הזפק, כלומר ממש נחתך ונפתח, העוף פסול. בתוספתא שנינו: "ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל ולא הודו לו חכמים" פ"ג הי"ח, עמ' 505.

8 בזפק עצמו השתמשו גם כשלפוחית, וידוע המדרש על בת ירושלים טיפוסית "שהיו מביאות שלפוחית של תרנגלת וממלאת אותה אפרסמון, ונותנת אותה בין עקבה למנעלה. וכשהיתה רואה כת של בחורין, היתה דורסת עליה והיא נבקעת והיתה הריח מפעפע כהדין כריסה של חכינא" איכה רבה בובר, ד טו, עמ' 150. בדרך זו היא הייתה מפיצה בושם יקר. השלפוחית היא מזפק, וכן סתם שלפוחית של תרנגול או שפופרת של ביצה ויקרא רבה, טז א, עמ' שמב.

4 איכה רבה פתח ↗

סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ, רַבִּי חֲנִינָא פָּתַר קְרָא בִּבְנוֹת צִיּוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה ג, טז: וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וגו', הַוְיָין שָׁיְיפָן בְּרוּמֵיהוֹן וּמְהַלְּכָן בְּגַסּוּת הָרוּחַ. וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן, כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן לוֹבֶשֶׁת אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ, הָיְתָה מַטָּה מִכָּאן וּלְכָאן אֶת גְּרוֹנָהּ בִּשְׁבִיל לְהַראוֹת אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ. וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, רַבִּי אַסֵּי דְּקֵיסָרִין אָמַר שֶׁהָיוּ מְשַׂקְּרוֹת אֶת עֵינֵיהֶם בְּסִיקְרָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בְּקִלּוּרִית אֲדֻמָּה. הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה, כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲרֻכָּה, הָיְתָה מְבִיאָה שְׁתֵּי קְצָרוֹת אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן, כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה טָפָה עַל גַּבֵּיהֶן. וּכְשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן קְצָרָה, הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת קַרְקוֹסִין עָבִים כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה אֲרֻכָּה. וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה צָרָה צוּרַת דְּרָקוֹן עַל מִנְעָלֶיהָ. וְרַבָּנָן אָמְרִין שֶׁהָיְתָה מְבִיאָה זֶפֶק שֶׁל תַּרְנְגוֹל וּמְמַלָּא אוֹתוֹ אֲפַרְסְמוֹן וְנוֹתֶנֶת אוֹתוֹ בֵּין עֲקֵבָהּ לְמִנְעָלָהּ, וּכְשֶׁהָיְתָה רוֹאָה כַּתְּ שֶׁל בַּחוּרִים הָיְתָה דּוֹפֶקֶת עָלָיו וְהָיָה אוֹתוֹ הָרֵיחַ מְפַעְפֵּעַ בָּהֶן כָּאֶרֶס הַזֶּה שֶׁל עַכְנָא. וְהָיָה יִרְמְיָה אוֹמֵר לָהֶם עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹא יָבוֹאוּ אוֹיְבִים, אָמְרוּ לוֹ אִם יָבוֹאוּ אוֹיְבִים עָלֵינוּ מָה הֵן יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לָנוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה ה, יט: הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה. דּוּכְסָא רוֹאֶה אוֹתִי וְנוֹטְלַנִי וּמוֹשִׁיבַנִי עִמּוֹ בִּקְּרוֹנִין, אָמְרָה לְיִרְמְיָה נֵדַע דְּמַאן יְהֵא קַיֶּימֶת אוֹ דִילָן אוֹ דִילֵיהּ. וְכֵיוָן שֶׁגָּרְמוּ עֲוֹנוֹת וּבָאוּ שׂוֹנְאֵיהֶן, הָיוּ מִתְקַשְּׁטוֹת וְיוֹצְאוֹת לִפְנֵיהֶם כְּזוֹנוֹת, דּוּכְסָא רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ, אִפַּרְכוֹס רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ, אִיסְטְרַטוֹלִיס רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ וּמוֹשִׁיבָהּ עִמּוֹ בְּקִירוֹנִין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָא קַיָּמָא דִידִי וְקַיָּמָא דִילְהוֹן, מֶה עָשָׂה ישעיה ג, יז: וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הִלְקָה אוֹתָן בְּצָרַעַת, הָא מַה דְּאַתְּ אָמַר ויקרא יד, נו: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר הֶעֱלָה עַל רָאשֵׁיהֶם מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כִּנִּים. וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר עֲשָׂאָן שְׁפָחוֹת מְכוּדָנִיּוֹת, מַהוּ מְכוּדָנִיּוֹת, אֲמָהָן מְשַׁעְבְּדָן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וַחֲלַפִי בַּר זְבִיד בְּשֵׁם רַבִּי אִיסֵי, מַהוּ וְשִׂפַּח, וְשִׁפַּע, כְּדֵי לִשְׁמֹר זֶרַע קֹדֶשׁ שֶׁלֹא יִתְעָרֵב בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּדֵילִין מִן הַצָּרַעַת, מֶה עָשָׂה ישעיה ג, יז: וַה' פָּתְהֵן יְעָרֶה, רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְיָנָם וְהָיָה מוֹצִיא דָּם עַד שֶׁמְמַלֵּא כָּל הַקְּרוֹנִין, וְהָיָה אוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן נוֹעֲצָהּ בְּרֹמַח וְנוֹתְנָהּ לִפְנֵי קְרוֹנִין, וְהָיְתָה קְרוֹנִין עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן וּמַפְסַקְתָּן, הוּא שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר: סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ, רַבִּי אַבָּא אָמַר לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא סִירוֹן סִירוֹן. כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁנִּאֲצוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְרַבִּי סִימוֹן אָמַר לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּעֲלֵי מַצּוּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

6 חולין פתח ↗

אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל עוֹף. תַּנְיָא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: דּוֹרֵס וְאוֹכֵל – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָמֵא, יֵשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵירָה וְזֶפֶק וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהוֹר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: מוֹתְחִין לוֹ חוּט שֶׁל מְשִׁיחָה, אִם חוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, שְׁתַּיִם לְכָאן וּשְׁתַּיִם לְכָאן – טָמֵא, שָׁלֹשׁ לְכָאן וְאַחַת לְכָאן – טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל עוֹף הַקּוֹלֵט מִן הָאֲוִיר – טָמֵא.

7 עבודה זרה פתח ↗

אִיתְּמַר: רַב הוּנָא אָמַר: עַד שֶׁתְּהֵא שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר, רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ רֹאשׁ אוֹ שִׁדְרָה. מֵתִיב רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: וּבַדָּגִים כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּאָרָא וּפַלְמוּדָא, דְּדָמוּ רֵישַׁיְיהוּ לִטְמֵאִים.

« משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ג׳ משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ה׳ »